<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה פ"ה להקב"ה, צונו לקיים כל מה שחייבנו על נפשנו במבטא מנדר ושבועה וקרבן וזולת זה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ד, רמב"ם הלכות נדרים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים כ"ג כ"ד] מוצא שפתיך תשמור ועשית, ואעפ"י שהובדלו מצות אלו בפסוק ושמו כל דבור לענין [ר"ה ו' ע"א וע"ב] אבל הכונה המגעת כל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שבטא בו האדם מחייבו לעצמו דבר מן הדברים, והעברה על זה מצות לא תעשה. ולשון ספרי [דברים פיס' רס"ה] מוצא שפתיך מצות עשה. ואתה יודע שלא יקום ענין ממלת מוצא שפתיך לבדה, ואמנם הכונה מה שאמרתי לך מהשיג פשטיה דקרא אשר צוה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו, וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה ואמר [במדבר ל' ג'] ככל היוצא מפיו יעשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת שמשלמות האדם שיקיים דבורו אשר בו נשלם משאר בעלי חי, ונתן לו לבחון האמת מן השקר, וצריך שיהיה דבורו קדש. ולזה בארו באזהרת זאת המצוה לא יחל דברו [במדבר ל' ג'] לא יעשה דברו חולין [ספרי במדבר קנ"ג. תוספתא נדרים פרק ד' הלכה ו'. נגעים פרק ב' משנה ה'. חגיגה י' ע"א] וכל שכן אם הנדרים יעשה לגדור עצמו ולרפאות חליי נפשו ולהעמידה על הבריאות, כאמרם [אבות פ"ג מי"ג] נדרים סייג לפרישות. ואמנם אמרם סייג לפרישות. מי שיצרו גובר עליו ומבקש לטרדו מן העולם הבא הנצחי ואוסר על עצמו קצת דברים להכניע חמרו. ועל זה נקרא הנזיר קדוש [במדבר ו' ה'] עד שיהיה נזירות בסבת זה, אמנם אמרם [תענית י"א ע"א] כל היושב בתענית נקרא חוטא קל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. זה יאמר על מי שהוא ישר הטבע ומדותיו ממוצעות הולכות בדרך היושר והשווי, וכשמצער עצמו הוא חוטא לנפשו מצד החסרון שיגיע לנפש בצער הגוף, כי לשלמות הנפש צורך גדול לבריאות הגוף, ועל זה אמרו [תענית שם] לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו דכתיב [הושע י"א ט'] בקרבך קדוש, וזה מבואר הכונה. וכן אמר [תענית כ"ב ע"ב] ויהי האדם לנפש חיה [בראשית ב' ז'] נשמה שנתתי בך החייה. ואמר בתלמוד ירושלמי בנדרים [ירוש' נדרים פ"ט ה"א] לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף עליך דברים. אמנם מי שטבעו רע נוטה מדרך השווי נמשך לתענוגות בני אדם ויבין וישכיל שזה מחסר נפשו ומונעה מן השלמות ומענה ומסגף נפשו להכניע חמרו הוא הנקרא קדוש, וכיוצא בזה הענין אמרו רבותינו [תענית שם, נדרים י' ע"א] כאשר הוקשה להם מדברי האומר נקרא קדוש למאמר האחר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, והעמידו הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה, אי נמי הא דמצי מיצער נפשיה הא דלא מצי מיצער נפשיה. והכל כונה אחת. סוף דבר כי האדם באשר הוא אדם, ר"ל שנברא בצלם אלקים, הוא פושע כאשר מסגף מצער נפשו, וזה שאם לא יצטרך או לא יוכל לסבול כבר בארנו ההפסד המגיעו, ואם בסבת התגברות החמר יצטרך להכניעו איננו כלי פשע באשר לא משל ברוחו, כי לאהבת ה' אותנו חננו ברוב מצות שהם מתג ורסן לבלום עדי החמר וגדר לשמירת עץ החיים לבל יעלה הפורץ, וזה אשר קרהו חולי זה ר"ל שהוא עיר פרוצה אין חומה נמשך אחר תאות החמר, זה היה בסבת התרשלותו מבריאות נפשו, ר"ל מן התורה והמצות. וכבר ידעת אמרם [סוכה נ"ב ע"ב] אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולכונה שאמרנו אמרו [תענית י"א ע"ב] בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה, לפי שהוא עוסק בתורה ולא יצטרך להכנעה אחרת, עם מה שבארנו בו ג"כ מפני שממעט במלאכת שמים. אמנם לאשר יצטרך לו אמר שהיושב בתענית נקרא חסיד לפי הדרך שבארנו. ועיקר הענוי וההכנעה עשיית המעשים הטובים ועבודת התורה. הלא ידעת מה שאמר הנביא [ירמיה כ"ב ט"ו—ט"ז] אביך הלא אכל ושתה וגו' דן דין עני ואביון אז טוב לו. באר הנביא שבתכונות המדות לא יצטרך לענוי אחר. עם הכונה באמרו דן דין עני ואביון, רמז להכנעת חמרו ותאותו ויוציא לאור המשפט הילד המסכן. ועתה נשוב לענין הנדרים כתב הר"ם בהלכות נדרים [פ"א ה"א] הנדר נחלק לשתי חלוקות החלק הראשון שיאסור על עצמו דברים המותרים כגון שיאמר פירות מדינה פלוני אסורין עלי כל שלושים יום או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם [צ"ל וכו'] אע"פ שאין שם שבועה ולא הזכרת ה' ולא כנוי, או שיאמר הרי הן עלי אסר, וחלק זה אני קורא נדרי אסור. והחלק השני [שם ה"ב] שיחייב עצמו בקרבן שאין מחוייב עצמו [שם, בו] כגון שיאמר [חסר, הרי] עלי להביא שלמים והאומר עלי נקרא נדר וחייב באחריותו, אמר הרי זו נקרא נדבה ואין חייב באחריותו, [ר"ה ו' ע"א] והכל ממין אחד, וחלק זה אני קורא נדרי הקדש, ע"כ. החלק הראשון הוא שבארנו כוונתו, ועל זה החלק אמרו רבותינו [נדרים כ"ב ע"א] כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן. והכונה אצלי בזה המאמר כי אחר שהשם ית' למען צדקו נתן לנו תורתו למען נעבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזה עם מצות ה' יצטרך לענינים אחרים, לפי כונתו הרי הוא כאלו בונה במה והוא שעושה עבודה הנאסרת עליו. וכבר הבאנו מה שאמרו רבותינו לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף עליה דברים, ואמר המקיימו וכו'. הכוונה בו שאינו רוצה לשאול עליו, ולפי הדרך שבארנו הרי הוא כאילו הקריב עליה קרבן שכר מעשהו ונכריה עבודתו. ועל החלק השני הוא "נדרי הקדש" כתב הר"ם [פי"ג מהל' נדרים הכ"ה] מצוה לקיים ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, שנאמר [תהלים קט"ז י"ד] נדרי לה' אשלם. וכאשר תתבונן בזה תמצא שהחלק הראשון הוא למה שיצטרך להכנעת החמר, וכבר בארנו מה שבזה החלק ממה שראוי לעשותו ה' ישים לו דרכים ומסלות יעלה בהם אל ה' ה' ויקום במקום קדשו. בא בענין הנדר שיהיו פיו ולבו שוים [שבועות כ"ו ע"ב, רמב"ם שם פ"ב ה"ב] וזה מבואר הכונה שעקר שלמות הדבור וקדושתו עם מחשבת הלב כי לא הובדל האדם משאר בעלי חיים בדבור הרצוני לבד, כי בזה ישתתף עם נהיקת הבהמות רק בדבור הלב. ולזאת הכונה יתבארו לך הרבה ענינים בענין הנדרים שהם מותרים כגון נדרי הבאי ונדרי אונסין [נדרים כ' ע"ב] ומה שאמר [שם י"ג ע"ב] שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. מה שאין כן בשבועות, כגון שאסר עליו מצה בפסח או ישיבת סכה וכיוצא בזה, כבר בארו רבותינו [תוס' רשב"א ור"ן נדרים ט"ז ע"ב, והל' רמב"ן שם] הטעם משום דאסר חפצא עליה. והכונה אצלי בזה כי כאשר אסר עליו הדבר ההוא הרי הוא אצלו כאלו אינו בעולם, ואין חיוב אל האדם בענין המצות בדבר שאינו מצוי אצלו אמנם הנשבע לבטל את המצוה כגון שנשבע שלא יאכל מצה, כבר בארו בו הטעם מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, [שבועות כ"ו ע"א] וכתב הר"ם [רמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ח] כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראים כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי הוא אומר בשבועות בטוי [ויקרא ה' ד'] להרע או להטיב בדברי הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום וכיוצא בהן, ובנדרים הוא אומר [במדבר ל' ג'] ככל היוצא מפיו יעשה לא חלק בין דבר מצוה לדבר הרשות ע"כ. והחילוק שיש בין נדרים לשבועות שמתפיסין בנדר ואין מתפיסין בשבועה [רמב"ם שם פ"ג ה"א] כגון שיאמר הפת הזה אסור עלי ואחר אמר ופת זה כזה הרי התפיסו בדבר האסור שאסורו בעצמו, אמנם אין מתפיסין בשבועה כגון שנשבע שלא לאכול פת זה האסור הוא בעצמו, ר"ל בנשבע שאסר עצמו על הפת, וכשיתפיס פת אחר על זה הפת אינו כלום, שאין הפת נאסר מצד עצמו וזה מבואר. ואמרם [נדרים י"ג ע"ב] שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, כגון שיאמר קונם שינה עלי [רמב"ם שם ה"י] זה מבואר שאין השינה דבר שיאסר שאין בו ממש ואסר הוא שאוסר הדבר עליו. אבל אם אמר קונם עיני בשינה אסר עיני שיש בו ממש בשינה [שם הי"א] וכן הנשבע שלא יישן השבועה בעצמו, לא בשינה. ומה שאמר [נדרים י"ז ע"א רמב"ם שם ה"א] נדר חל על אסור נדר ואין שבועה חלה על שבועה, זה מבואר, כי כשיאמר הרי עלי קרבן אם אוכלנה כל פעם ופעם מקבל עליו קרבן, אמנם כשנשבע שלא יאכל פת זה ואחר נשבע שלא יאכלנה אינו מקבל עליו דבר, ואינו מוסיף באסור שכבר היה אסור, ויקרא חוטא אם יעבור על שבועתו בין בפעם אחת בין בהרבה פעמים, אמנם לענין קיום דברו שבועה חלה על שבועה, שהנשבע על הפת פעמים שלש ונשאל על הראשונה צריך להשאל על האחרות שלא יעשה דבריו חולין [שם י"ח ע"א] וזה מבואר. ומה שאמרו רבותינו [שם י"ג ע"א, י"ד ע"א] שהאוסר על עצמו דבר בנדר צריך שידור בדבר הנדר לשם, כגון שיאמר הפת עלי כקרבן, אבל אם אמר הרי עלי כחזיר או כנבלה או כעבודה זרה וכיוצא בזה מותר [משנה שם י"ג ע"ב]. הכונה בזה מבוארת שענין הנדר שמפריש ממנו הדבר המותר ועושהו כקרבן לשם ואסור הקרבן אינו מצד עצמו, רק מצד שהבדילו לה', וכן יכול לאסור על עצמו דברים אחרים כקרבן, אמנם הדברים שאסורם מצד עצמו לא יוכל להניח על הדברים המותרים שיהיו כדברים ההם, וזה מבואר במעט עיון. ולפי זה הדרך יתבארו לך כמה ענינים בענין הנדרים.
המצוה פ"ו. [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ה, רמב"ם הל' נדרים פ"ד ה"ה, ופי"ג ה"ב] לשון הר"ם בס"ה צונו בהפרת נדרים, ר"ל שצונו לדון באותם הדינין, ואין הענין שאנו חייבים להפר על כל פנים. וזה הענין בעצמו תבין כשתשמעני מונה דין מן הדינין, כי אין הצווי ההוא לעשות המעשה ההוא בהכרח ואמנם המצוה היא היותנו מצווין שנדין בזה הדין בזה הענין. אמנם היות הבעל והאב מפירין כבר באר הכתוב זה בעי' [צ"ל בפי' במדבר ל' ה'—ח'] ובארה הקבלה שהחכם גם כן יתיר הנדר לכל, וכן השבועה. וההערה על זה מאמרו ית' [במדבר ל' ג'] לא יחל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו [חגיגה י' ע"א, ברכות ל"ב ע"א] ובכלל [הנה] שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו [חגיגה שם] התר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, אלא על הקבלה האמתית ע"כ. הנה כבר בארנו [מצוה פ"ה] כונת ענין הנדר, ומאשר בטבע בני אדם להנחם במה שעשה, או לפעמים יחשוב שיוכל לסבול מה שאסר על נפשו, וכאשר התחיל במה שאסר רואה שאינו יכול לסבלו ויולד מזה צער וחולי לגוף, אולי יהיה סבת העדר שלמותו, או יפרוץ גדר האסר, ומעט פרצת הגדר לנפש הוא חסרון גדול אליה, גם אולי ימשך לפרוץ גדרים אחרים שהם מן התורה. לכך באו התר נדרים, ובאו על ידי חכם שהוא רופא הנפשות. ולזה סמכו רבותינו [נדרים כ"ב ע"א] ענין התר הנדרים בפסוק ולשון חכמים מרפא [משלי י"ב י"ח]. ומצות ההתר הוא ליחיד מומחא [נדרים ע"ח ע"א]. ואין אדם רשאי להתיר במקום שיש גדול ממנו [שם ח' ע"ב, רמב"ם פ"ו משבועות ה"ג]. וכשאין שם חכם [בכורות ל"ו ע"ב, ל"ז ע"א] מתירין שלשה [נדרים ע"ח ע"א] שמושב שלשה מושב אלקים. ומה שאמרו [גיטין ל"ו ע"א] שנדר או שבועה [רמב"ם שם ה"ח] שהיא על דעת רבים אין לה הפרה, זה מבואר שאחר שתלה נדרו בדעת הרבים אין כח בחכם או בשלשה להתיר מה שהוא תלוי בדעת הרבים. אמנם אם יצטרך להתיר הנדר ההוא מפני דבר מצוה אחת, יש לו התר [גיטין שם], כי ידוע הוא שדעת רבים ר"ל דעת כל ישראל להסכים לדבר מצוה. וענין ההתר הוא שמפרש נדרו או שבועתו ויאמר אני נדרתי או נשבעתי על כך וכך ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה אם שיארע לי כך וכך לא הייתי נודר או נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת והוא אומר הין, וחוזרין ואומרים שרי לך או מחול לך או מותר לך. וענין הפרת נדרים לאב או לבעל באר הר"ם פ' מ"ח משלישי [מורה נבוכים] ז"ל ומפני שהנשים ממהרות לכעוס לקלות הפעלותם בחלשת נפשות, אלו היה ענין שבועותיהם ברשותם היה בזה צער גדול בבית ומחלקת והפסד סדר, בהיות המין הזה מן המזון מותר לאיש ואסור לאשה וזה אסור על הבת ומותר לאם, ומפני זה סמך הענין לבעל הבית בכל מה שיש לו בו נזק או תועלת, הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואינה נמשכת אחר בעל הבית להנהיגה דינה כדין אנשים בנדרים, ר"ל מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב ומי שבגרה ע"כ. ואנחנו נוסיף קצת באור, וזה כי ידוע הוא שעקר הנדר הוא כאשר יגמרנו בלבו הנחה גדולה, אבל אם ישוב תוך כדי דבור [נדרים פ"ז ע"א, רמב"ם פ"ב מהל' שבועות הי"ז], או יאמר שלא היה זה בדעתו [שבועות כ"ו ע"ב] אין כאן נדר, וכן הנודר על דעת פלוני הנדר הוא כפי דעת הפלוני [נדרים ס"ה ע"א] ומי שדעתו תלויה בדעת אחרים כגון הבת הקטנה והנערה שכל שבח נעוריה לאביה [כתובות מ' ע"ב] וכל מעשה ידיה וקנינה שלו [שם מ"ו ע"ב] לכך מפר כל נדריה שעליה שדעתה תלוי בדעת אביה. וכן מה שמפר הבעל הוא בדברים שהיא תלויה בהם בדעת הבעל כגון דברים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבינו לבינה כגון שלא תכחול ולא תתקשט [נדרים ע"ט ע"א וע"ב] ומהדברים הידועים אליהם לבעל אם אסרתם על הבעל אין צריך הפרה, שאין אדם אוסר דבר של חברו על חברו, לפיכך אם אמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך [שם ט"ו ע"ב, פ"א ע"ב] או שאסרה לו מעשה ידיה [כתובות נ"ח ע"ב] אין צריך הפרה, והקלו בדבר זה שאפילו אמרה יתקדשו ידי לעושיהם אין זה ההקדש מפקיע מידי שעבוד הבעל, לפי שחכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שהוא מדבריהם ואינה יכולה לאסור [שם נ"ט ע"ב] והכונה בזה מבוארת שזה צריך לשלום הבית. ומה שאמר הכתוב שאין האב והבעל מפירין אלא ביום שמעם [במדבר ל' ו'—ח'] מפני שאחר שעבר היום ולא הפרו נראה שכבר הסכימו לדעתה, ובא הפירוש המקובל [נדרים ע"ו ע"ב] שאם שמע סמוך לחשכה, אינו מפר ביום שלאחריו. ואמר בפסוק מיום אל יום באורו, שאם שמע בתחלת הלילה שמפר הלילה והיום. וההפרש שיש בדבור ההפרה וההתרה, שחכם צריך שיאמר בלשון התר ואם אמר בלשון הפרה לא אמר כלום, והאב והבעל צריכין שיאמרו בלשון הפרה ואם אמרו בלשון התר לא אמרו כלום [שם ע"ז ע"ב] ולשון ההתר, מורה שמתיר דבר הנאסר ועוקרו, וזה הענין נופל בענין התר החכם שעוקר נדרו מעקרו אחר שהיה נדר, ולשון הפרה הוא שמבטל הדבור, וזה הענין הוא באב או בבעל שמבטלים הדבור מפני שהדבור תלוי בדעתם.
האזהרה ס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ב, פ"א משבועות ה"ד וה"ז] הוזהרנו משבועת שוא והוא אמרו [שמות כ' ז'] לא תשא וגו' והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא על חלוף מה שהוא עליו נמצא, או על דבר מהנמנעים [שהוא נמצא], או שישבע לעבור על מצוה מן התורה. וכן אם נשבע מן ענין ידוע אין חלוף בו ולא מחלקת לאיש מאנשי העולם כמו שישבע בה' שכל מי שישחט ימות, וזה גם כן נושא שם ה' לשוא. ולשון המשנה [שבועות כ"ט ע"א] אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו בבאור עשרת הדברים. ומאשר שבועת שוא ושקר הוא בצד מה כמגדף השומע אזכרה מפי חברו לשוא או נשבע לפניו לשקר או ברך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי שלא חס על כבוד קונו. ומתיר אותו מיד שלא יתן מכשול לאחרים שאיננו יודע שנדהו [נדרים ז' ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"ט]. כתב הר"ם ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם מעוה ושגיאה תמיד, [רמב"ם ה"י] במה דברים אמורים כשהנשבע או המברך לבטלה מזיד, אבל שוגג שלא ידע שאסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג, אלא מתרה בו שלא יחזור, ע"כ.
האזהרה קנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ה, מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג] הוזהרנו מלאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות המחוייבים לנו. והוא אמרו ית' [דברים כ"ג כ"ד] וכי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו. ובאה הקבלה [ר"ה ד' ע"ב] שאינו עובר על לאו זה עד שיעבור עליו שלשה רגלים, ע"כ. כונת אזהרה זו למען ישמור האדם מוצא שפתיו ולא ימצאנו השכחה במה שנדר. אמנם אינו עובר עד שיעברו שלשה רגלי השנה, נראה שהוא בתכלית היאוש מהשלים נדריו ונדבותיו, וברגלים הוא שראוי שיתעורר להשלים מה שנתחייב מנדריו ונדבותיו וקרבנותיו.
האזהרה קנ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ז, נדרים פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהחליף מה שחייבנו את עצמנו בבטוי ואף על פי שיהיה זה בלא שבועה, כמו שיאמר האדם כשיקרה דבר זה או כשיעשה דבר זה פירות העולם אסורים עלי או פירות מדינה זו או מין אחד מיוחד, כמו שיאמר יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדג או זולת זה, כמו שיאמר אשתי אסורה עלי וכיוצא בזה מן החיובים שנתבאר דמיונם בנדרים יתחייב לקיים הנדר ההוא. ובאה האזהרה מלעבור על זה. והוא אמרו ית' [במדבר ל' ג'] לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובא הפירוש [ספרי במדבר פיס' קנ"ג. ועי' גם מדרש תנאים כ"ג כ"ו] לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ר"ל שיחייב על עצמו דבר ולא יקיימהו. ולשון גמרא שבועות אמרו [כ' ע"ב] קונמות עובר בלא יחל דברו. ובסיפרא [צ"ל ספרי שם] אמרו לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר. ר"ל אם נדר קרבן ולא הקריבהו ועברו עליו שלשה רגלים שהוא חייב משום בל תאחר ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל מה שדומה לקרבן כמו אם ידור לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו במצות עשה [פ"ה] ונרחיב עתה ונאמר כי אמרו דבריו חולין, יורה שדבור האדם הוא קדש, ר"ל שבו נבדל משאר בעל חי שהוא חי מדבר מצד שכלו שהוא קדש, ולפיכך יקיים את דברו למען יעמוד על גדרו שהוא חי מדבר. ומה שבא בענין הנדרים צריך שיהיו פיו ולבו שוים, שאז הדבור שלם ואמתי, ר"ל כשהוא במחשבה שהוא בדבור הפנימי.
<h2>דף כז.</h2>
האזהרה רצ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ד, הלכות סנהדרין פ"כ ה"ב] הוזהרנו מלענוש הענוש [צ"ל האנוס] על איזה עון שעשה שהוא אנוס לעשותו. והוא אמרו [דברים כ"ב כ"ו] ולנערה לא תעשה דבר. ובסנהדרין [ליתא שם, ועי' נדרים כ"ז ע"א וש"נ] אמרו אונס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה וגו', ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה כי ענש העובר לשתי סבות, לבער עושה הרע תכונתו הרעה שאין לו חלק באנושית להשמר מהעברות. וגם שישמעו העם וייראו ולא יוסיפו לחטא, והאנוס אינו מן הדין לפי אחת מאלו הכונות.
<h2>דף לא:</h2>
המצוה ע"ד שנצטותה היולדת להקריב קרבן [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ו, רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ראשון]. לשון הר"ם בס"ה, צונו שתקריב כל יולדת קרבן כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם תהיה עניה תקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, והיא גם כן מחוסרת כפרה עד שתקריב, כמו שאמר ית' [ויקרא י"ב ו'] ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגומר.
<h2>דף לה.</h2>
המצוה קי"ד. לשון הר"מ [סהמ"צ עשין קי"ח, רמב"ם הלכות מעילה פ"א] צוינו שיהא כל הנהנה מן ההקדש או אוכל קדש, ר"ל התרומה, ישיב מה שאכל או שעור מה שנהנה בו ויוסיף חומש. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' ט"ז] [ו]את אשר חטא מן הקדש ישלם [ואת] חמישתו יוסף עליו. ואמר ג"כ [שם כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה. ובא תוספת חומש בנהנה מן ההקדש או באוכל קדש למעלת ההקדש והתרומה, ולמען יזהר שלא יהנה מהם. והיה מביא אשם לכפרה. ותשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה לא החומש [ב"ק ק"י ע"א] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף לה:</h2>
המצוה ע"ב שנצטוינו בקרבן הזב [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ד]. לשון הר"ם בספר המצות, צונו שיקריב כל איש זב כשירפא מזובו קרבן, וזה הקרבן הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וזהו קרבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבהו. והוא אומר ית' [ויקרא ט"ו י"ג—ט"ו] וכי יטהר הזב מזובו וביום השמיני יקח וגו' ע"כ. כבר כתבנו [מצוה ל"ז] הכונה שיש בקרבנות הטמאים, עם מה שיש לבאר שכל הקרבנות הן על חטא, ולהערה. וידוע הוא שהזיבה היא סבת התגברות חמרי או הרהור, וזה חטא גדול לנפש, עם המכוון בענין קרבנות החולים שבאין עם הקרבן בית מקדשי אל להודות לשם ה' שהוא רופאם.
המצוה ע"ג שנצטוינו להקריב קרבן זבה [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ה]. לשון הר"ם בס"ה צונו שתקריב כל אשה זבה כשתרפא מן הזיבות, וזה הקרבן שתי תורים או שני בני יונה, והיא מחוסרת כפרה עד שתקריבהו. ואולי יש למקשה שיקשה עלינו ויאמר אחר שקרבן הזב וקרבן הזבה ואתה מונה מין הקרבן יתחייב למי שיתחייב כמו שעשית בקרבן חטאת וקרבן אשם [ו]ודאי וקרבן אשם תלוי וקרבן עולה ויורד, אשר מנית כל אחד מהם מצוה בפני עצמה, ולא השגחת לרוב העונות אשר יתחייב לכל אחד מהם קרבן [נשמט כאן מחה"ד, קרבן כן הנה היה ראוי לך שלא תחוש לריבוי האנשים שיתחייב כל אחד קרבן] העוף, ידע זה המקשה שקרבן זב וזבה אינו בעבור חטאים, ואמנם הוא קרבן מחוייב על ענין אחר, ואלו היה ענין הזיבות באיש ובאשה דבר אחד כמו שהוא בשם ששם זה זב ושם זאת זבה, היה מתחייב למנותם אחד, אבל אין הענין כן כי זיבת הזרע מן האיש הוא אשר יתחייב עליו קרבן, ואם יזוב מן האשה כמו זרע אינה זבה, וזוב האדם מן האשה תתחייב עליו קרבן ואם יזוב הדם מן האיש לא יתחייב עליו דבר. ומלת "זבות" אמנם ענינה ההגרות, ואין כל דבר נגר דבר אחר. ובבאור אמרו [נדה י"ט ע"א ל"ב ע"ב] האיש מטמא בלובן והאשה באודם, ולא יהיה זב וזבה כמשפט מצורע ומצורעת. וראיית זה הנגלית, אמרם בכרתות [ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע, הלא תראה איך מנו זב וזבה בשתים, ומנו מצורע באחד הן יהיה איש או אשה, כי זיבות האיש בלתי זבות האשה והכתוב אשר בא בזה הוא אמרו [ויקרא ט"ו כ"ח—כ"ט] ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה וגו'.
המצוה ע"ה. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע"ז]. צונו שיקריב כל מצורע קרבן כשיתרפא מחליו, והוא שלש בהמות חטאת ועולה ואשם ולוג שמן, ואם יהיה עני יקריב כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וזה הרביעי ממחוסרי כפרה [כריתות ח' ע"ב]. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ד י'] וביום השמיני יקריב [צ"ל יקח] שני כבשים בני שנה תמימים וכבשה וגו'. ואם יאמר אומר למה לא תמנה קרבן מחוסרי כפרה כלן מצוה אחד, אחר שיש להם ענין אחד והוא חסרון כפרה, וזה מין ממיני טהרה מן הטומאה, והיה לך לומר המצוה הפלונית הוא הצווי אשר צונו שלא תשלם טהרת קצת הטמאים, והם זב וזבה ויולדת ומצורע עד שיקריבו קרבנם כמו שאתה מונה בטהרה במקום [צ"ל במקוה] מצוה אחת הן, שנתחייב באיזה טמא שיהיה, ולא תשגיח למין הטומאה [חסר מחה"ד, למין הטומאה [כן היה ראוי לך שתמנה קרבן מחוסרי כפרה מצוה אחת ולא תחוש למין הטומאה] וזה בחיי היה מחוייב אם היה קרבן כל אחד מאלו מחוסרי כפרה קרבן אחד ולא ישתנה, כמו הטהרה במקוה שהוא מין מן הטהרה מחוייב לכל טמא, אבל מפני שנתחלפו קרבנותיהם כמו שאתה רואה נתחייב למנות כל קרבן בפני עצמו בהכרח, כי הדבר אשר בו תשלום טהרת האחר [מצוה ל"ז], והוא כמו מי נדה ומי מקוה וד' מינים שבמצורע, שהם ג' מצות ואעפ"י שכלן לטהרת הטמאים כמו שאבאר ע"כ. וכבר רמזנו [מצוה ל"ז] כונת קרבנות הטמאים. ומה שצריך שיתבאר הוא מה שבא לכפרת המצורע אשם מלבד חטאת ועולה, מה שלא בא כן בשאר מחוסרי כפרה. ואפשר שחטאת ועולה היה בא כשאר קרבנות, כי ברוב הקרבנות היה חטאת ועולה והוסיפו בקרבן המצורע אשם, להורות שיש בחליו קצת אשם, והיה מזה דם האשם על המזבח, ככונת זריקת שאר הדמים, והיה מזה על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית ועל תנוך אזנו הימנית, שאלה הם קצות הגוף ויש בהם קצת הערה. ואחר לוקח מלוג השמן ונותן על מקום דם האשם, כי בשמן יש הערה שכבר טהר ונזדכך, והנותר מן השמן היה נותן על ראש המטהר להערה לקניינים הטובים והעיון, כטעם ושמן על ראשך אל יחסר [קהלת ט' ח'].
<h2>דף סא.</h2>
המצוה ק"ל. [סהמ"צ עשין קל"ו, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הכ"ד והכ"ה] לשון הר"מ צוינו לקדש שנת החמשים [כלומר לבטל] העבודה בה כמו השמטה, והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ב י'] וקדשתם וגו'. ובביאור אמרו [תו"כ בהר פ"ג ה"ב] כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, ר"ל השואתם בצווי כמו (שבא) [שהשווה] הכתוב ביניהם באזהרה, כפי מה שיתבאר. ודיני שנת היובל ושנת השמטה הם דבר אחד להשבית העבודה ולהתיר מה שיצמח בארץ, ואלה שני הענינים יכללם אמרו [שם] וקדשתם את שנת החמשים שנה. וכבר באר הכתוב שענין הקדושה (בא) [בה] שיהיו פירותיה ותבואתה הפקר. ואמר יתעלה [ויקרא כ"ה י"ב] כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. וזה היובל אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהיה כל שבט ושבט במקומו, ר"ל בחלקו של א"י, ולא יהיו מעורבין זה בזה, ע"כ. ענין השמיטה והיובל יראה לי שהוא להתחזק אמונת החדוש, תמצא ענין השביעית בימים והוא שבת בראשית, בשבועות [דברים ט"ז ט'] שבעה שבועות תספור לך, בחדשים בחדש השביעי [ויקרא כ"ג כ"א] ראש השנה ויום הכפורים, ורובו קדוש כמו שנאמר בהגדה [ויקרא רבה כ"ט י"א]. בשנים והוא בשמיטה [ויקרא כ"ה ח'] בשבע שבתות שנים, והוא היובל. אמנם השביתה בשבת בראשית יתבאר בו התועלת במקום המצוה [מצוה קמ"ז]. אמנם מספר שבעה שבועות הוא כי להקף השבעה מבוא גדול בענינים הטבעיים כמו שבאר הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ג], ולנקותם מהדעות המזוהמות עברו עליהם ז' הקפים ואחר קבלו התורה, שלזאת הכונה הוציאם ה' ממצרים כמו שכתוב ואביא אתכם אלי [שמות י"ט ד']. ואמר' במדרש [שהש"ר פ"א ט"ו] ראויין היו ישראל לקבל את התורה מיד אלא אמר הקב"ה עדין לא בא זמן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו שנים או שלשה חדשים ואח"כ יקבלו התורה. וענין השבעיות בחדשים זה מבואר בעצמו. בימים טובים שבחדש השביעי כמו שיתבאר ענינם. וענין השמטה בשנה שביעית לחזק ענין שבת בראשית, ששש שנים יעבוד ותשבות הארץ בשנה השביעית לזכר אמונת החדוש, כאמרו [ויקרא כ"ה ב'] ושבתה הארץ שבת לה', עם מה שיש בזה מן החמלה על העניים כאמרו [שמות כ"ג י"א] ואכלו אביוני עמך, ותועלת לארץ כי תוסיף תבואתה אם ישמטנה בשנה השביעית. וכדי שלא יקשה לאדם שמיטת הקרקע ולחזק אמונת השגחת ה' בנו באו פסוקים רבים על זה, אמרו [אולי צ"ל "ועשיתם", ויקרא כ"ה י"ח—כ"א] ושמרתם את חקתי וגו' ונתנה הארץ פריה, וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכדי שיתחזק ההמון באמונת ה' והשגחתו דבקה בנו ויאמינו בתורה שהוא עקר הכל, היה קורא המלך [סוטה מ"א ע"א] התורה בסכות בשנה השביעית באזני האנשים והנשים והטף, למען יראה להם כאלו קבלו עתה התורה, וכדי שיתעוררו ללמוד התורה זה הזמן שאין בו טרח ויגיעה. ושנה זו אין נותנין בה תרומות ומעשרות, שאז יד הכל שוה בפירות הארץ והיה כעם ככהן, אין להם חלק בעבודת הארץ יהיו אז פנויים כלם להבין בדרכי התורה כמו שהכהנים והלויים פנויים בכל זמן. וענין היובל בשנת החמשים בא על מספר השבעיות להערה שאמרנו, ואולי היה זה הערה על קבלת התורה אחר מספר שבעה שבועות, והוא הדרור הגמור לשוב איש אל אחוזתו. גם יש הערה במספר החמשים, כי כשיעברו על אדם חמשים מן העת אשר עמד על דעתו והוא מבן עשרים ולמעלה, יקרא דרור לנפשו מעבודת החמר, גאולת עולם תהיה לו וישוב אל אחוזתו. ובחבורי אחד מבעלי העיון ראיתי שזה המספר מארבעים ותשעה נמשך לקוסמים ולכופרים ההם הנותנים הממשלה כלה לשבעה כוכבי לכת וגלגליהם, כי הם השיגו זה המספר מתנועות הגלגלים, וראו שתשע תנועות לשבתאי, וכהם לצדק, וכהם למאדים, ולחמה שתי תנועות, ולכוכב שבע, וכן לנוגע שבע, ולגלגל לבנה שש, הרי תשע וארבעים תנועות הגלגל השמיני בין כלם חמשים. ועל פי זה הענין נקדש יום חמשים למתן תורה, ושנת החמשים ליובל להורות שהממשלה כולה למניע שלא יתנועע הוא ה' יתעלה, וכל המתנועעים מעשיו ומשרתיו עושי רצונו והוא מתנשא לכל לראש, ע"כ. והכונה אצלי ג"כ בענין היובל, כדי שישוב כל אחד ואחד אל משפחתו ואל אחזתו, ויראה להם כאלו עתה נתנה להם הארץ, ויתחזקו באמונת ההשגחה, ולזאת הכונה אינו נוהג אלא בארץ ושיהיה כל שבט ושבט במקומו. ואמנם בשנת השמטה היה די בשמיטת הכספים והקרקעות לחמלה על העניים עם מה שיש בו מן ההערה כמו שבארנו. ובא היובל בשנת החמשים, כי ברוב כל אחד ואחד רואה יובל בימיו, ועם היות אחת מכונות השמיטה לחמלה על העניים אינו נוהג אלא בארץ, כי עיקר הישוב הוא בארץ.
